ד”ר יגאל בלום,
סגן נשיא R&D ומדען ראשי באמורפיקל
בכל יום מתרחשים תהליכים פיזיולוגיים של בנייה ופירוק העצם בעזרת תאים אוסטאובלסטים (בונים) ותאים אוסטאוקלסטים (הורסים)1. מלבד זאת, פירוק העצם עשוי להיות מושפע מאורח החיים שלנו, והפעלת עומס על העצם מוביל להרס מקומי במבנה שלה. במצב בו אנו מאפשרים לעצמנו מנוחה והתאוששות מספקת, גופנו מתקן ומחדש את עצמו באמצעות בניית העצם וחיזוקה. במצב בו קצב שיקום העצם נמוך מקצב הריסתה, גוברים הסיכויים לשברי מאמץ. ללא טיפול בשבר מאמץ בזמן המתאים עלול להתפתח שבר ממשי בעצם, ולפיכך מומלץ לבצע טיפול בשברי מאמץ בהקדם האפשרי.
מה גורם לשברי מאמץ?
פעילות אינטנסיבית מדי, ריצות למרחקים ארוכים מדי,2 הפעלת עומס רב מדי לאורך זמן, מתיחות ועייפות שרירים, צעידה על משטח לקוי, נעילת נעליים שאינן תואמות למבנה כף הרגל ותזונה לקויה ודלה בסידן – הם הגורמים העיקריים לשברי מאמץ. כמו כן, שברי מאמץ יכולים להיגרם גם במקרים של עצמות חלשות, לרבות אצל חולים באוסטאופניה ואוסטאופורוזיס (מחלה הנובעת מירידה בצפיפות העצם והיחלשותה). חשוב להבהיר כי סיכוייהן של נשים לסבול משברי מאמץ הם גבוהים פי 2 מאשר גברים, וזאת עקב העובדה שלהן נטייה גבוהה יותר לסבול מאוסטאופורוזיס3.
מצבים נוספים העלולים לדרוש טיפול בשברי מאמץ הם מאמצים פיזיים כדוגמת סחיבת משקלים בעבודה, מעבר דירה וכדומה. במידה ואתם בכל זאת רוצים להגיע אל שאיפותיכם הספורטיביות או האסתטיות מבחינה גופנית, או שמכורח הנסיבות עליכם לבצע מאמצים פיזיים כאלו או אחרים – מומלץ לבצע זאת בהדרגה, להתאים את התזונה ולהקפיד על צריכת סידן.
ההבדל בין שברי מאמץ לבין שברים רגילים
ההבדל בין שני סוגי השברים נובע מקצב התרחשות השבר: בשונה משברים הנגרמים ממכות (טראומה חד-פעמית), שברי מאמץ נוצרים באופן הדרגתי (טראומה מתמשכת). האזורים העיקריים בגוף המועדים לשברי מאמץ הם הגפיים התחתונות: עצם השוק, עצם הסירה שבכף הרגל, עצם השוקית, עצמות המסרק, עצמות האגן והירכיים. הסימפטומים של שברי מאמץ הם רגישות, כאבים, נפיחות ואדמומיות אזורית.
טיפול בשברי מאמץ באמצעות טכנולוגיה פורצת דרך
בכל מצב של פציעת ספורט אם זו דלקת הנגרמת משחיקה ועומס, או פציעת טראומה כמו קרע או שבר, המערכת החיסונית שלנו מופעלת. במצב טבעי ותקין בשל פעילות של מערכת החיסון האזור יהיה כואב, אדום או נפוח. התהליך הדלקתי הוא האופן שבו הגוף יודע לשקם את הפציעה.
אמורפיקל הצליחה באמצעות פיתוח של מינרלים ננו-אמורפיים לייצר הגעה מדויקת לאזור המודלק.
בכל אזור של דלקת, הסביבה הופכת לחומצית. הגוף נלחם בדלקות בעזרת ביקרבונט אולם הוא מוגבל ביכולת לייצר אותו בעיקר בדלקות כרוניות. פריצת הדרך של אמורפיקל היא ביכולת לפתח ביקרבונט זהה לזה שהגוף מייצר ובכך לתגבר ולאפשר לגוף להלחם בדלקת.
בזמן ספיגת המינרלים הננו-אמורפיים מתקיים ייצור מוגבר של ביקרבונט, מאזן החומציות הטבעי של הגוף. בכך מתרחש בסביבה הדלקתית איזון חומציות והפחתת הדלקת והכאבים.